שלג שלג משמיים (מבזק חדשות מיוחד - חלק ב')

סוף השבוע האחרון היה בסימן חברים. ולא סתם חברים, אלא חברים מגניבים א.א.ב (במקרה יש קבוצה כזו בוואטסאפ).

את ערב שישי עשינו כולם ביחד - שלושה זוגות + 5.925 ילדים (שבוע 37 מתוך 40 = 0.925) – כולל קידוש, הדלקת נרות והרבה סושי ביתי מעולה. הבנות שיחקו להנאתן (עם עמליה הגננת), בזמן שההורים נהנו מערב משובח של דגים, אורז, אצות ויין איכותי.

בדרך אל החברים רעות הייתה צריכה להעביר את הזמן איכשהו:

 יום למחרת כבר היינו בדרך להרים. הגענו להר בשם Zugerberg שאמור להשקיף על העיר Zug ועל האגם שנושא את שם העיר. למה אמור? כי היה ערפל ולא ראינו כלום.

אבל ראינו המון דברים אחרים. הלכנו במסלול מעגלי על פסגת ההר וראינו מקומות נהדרים לטיולי חורף ולגלישה במזחלות (או שקיות ניילון), כשבמרכזן מתקן משחקים לילדים וכמובן – מנגלים ועצים לרוב. כדי להתחמם מהקור המקפיא ששרר סביבנו, הלאמנו מדורה של כמה בריטים (משפחות שכבר גרות כמה שנים בציריך ועבורן 5 מעלות זה יום סגרירי ותו לא), עמדנו סביבה ואכלנו סנדוויצ'ים.

המסקנה שעלתה באותו רגע מכונן הייתה:

לכל טיול צריך להביא חבילת נקניקיות, כי אף פעם לא תדע מתי תתקל במנגל וכמה עצים יבשים, וגם כך הן לא תתקלקלנה הודות לטמפרטורות ששוררות בחוץ במהלך הטיול.

בדרך להרים רעות שמה על עצמה את המנשא וחיפשה מתנדבים שיישבו בתוכו

ביום ראשון הוזמנו לבראנץ' אצל זוג חברים נוסף, ששולחים את הבן שלהם לגן של רעות.

העובדה שאכלנו במקום עתיק יותר מרוב אומות העולם (הם גרים בבניין שנבנה במאה ה-14 = לפני כ-700 שנה) הוסיפה מימד היסטורי ללחם עם הגבינה והסלמון שאכלתי.

ישבתי ואכלתי במקום שהיה קיים עוד מתקופת הממלוכים, לפני שגילו את אמריקה ואפילו לפני שהמציאו את האינטרנט (!!!)
האירוח היה נהדר והארוחה הייתה מצויינת. תענוג להתחיל ככה את השבוע (מבחינתי יום ראשון הוא עדיין תחילת השבוע).

באמצע השבוע חן ואני קבענו שנלך לאכול צהריים ביחד במסעדה ויאטנמית. הייתם מניחים שאחרי שכבר לכלכתי חולצה בארוחת צהריים, אסתובב עם שכבת מגן שתמנע מכל מיני רטבים לעוף לכיווני. אז טעיתם. מה שכן, יעל הסלבריטאית (J) הסבה את תשומת ליבי לעובדה שאחת המלצריות קשרה סינרים לשני אנשי עסקים כדי שלא יתלכלכו!

עכשיו אני מבין איך אנשים מרשים לעצמם להגיע למסעדה הזאת עם חליפות ועניבות.

תמונה תישלח אם וכאשר אעז ללבוש סינר שכזה.

השוויצרים שונים מאוד מהישראלים ואת זה כולם יודעים, אבל דבר אחד מתעלה מעל כל הפערים שעד כה הכרתם.

מנסיוני רב השנים בתחבורה הציבורית בישראל אני יכול לומר לכם שמושב פנוי הינו משאת נפשו של כל נוסע. ברגע שמישהו שעולה על אוטובוס או רכבת קולט בזווית העין משהו שנראה כמו מושב פנוי, הוא יעוף לשם במהירות הגבוהה ממהירות הקול, ויתיישב.

השוויצרי לא.

כנראה שיש להם אלרגיה לישיבה או למושבים, אחרת איך אפשר להסביר את כל הפעמים שבהם עליתי על רכבת או אוטובוס עמוסים ביותר, ואיכשהו מצאתי את עצמי יושב על מושב שנותר פנוי, למרות שעשרות אנשים עומדים ליד.

היום ירד שלג.

לא סתם פתיתי שלג שנוגעים בקרקע ונמסים/מפשירים אלא ערימה ענקית של שלג שנערמה לאורך כל היום.

תחשבו מה שתרצו, אבל יצאתי היום מהמשרד לכיוון תחנת האוטובוס כששלג ירד לאיטו על הפנים שלי, וחיוך ענק נמרח לי על הפרצוף. בשלב מסויים פשוט התחלתי לצחוק בקול רם וחשבתי לעצמי: "איך הגעתי פתאום, עם אשה מדהימה, ילדה מקסימה ועוד תינוקת בדרך, לחיות ולעבוד בציריך כששלג הוא שגרת חיים מעכשיו".

אין לי מילים לתאר את תחושת האושר שחלחלה בליבי כשעשיתי את דרכי לכיוון הסופרמרקט שבו חיכו לי אהובותיי.

למה הן חיכו לי שם? כי בגלל השלג אי אפשר היה להגיע הביתה עם העגלה.

בדרך כלל, כשלוקח לנו הרבה זמן להגיע ממקום למקום, זה בגלל ש: א) רעות החליטה ללכת ברגל; ב) רעות החליטה ללכת לכיוון השני; ג) רעות החליטה לעמוד במקום ולהתסכל על שיפוצניק מעמיס את האוטו שלו בציוד

היום הוספנו אפשרות נוספת: ד) ירד שלג

לקח לנו להגיע הביתה חצי שעה. זה היה נשמע סביר אלמלא המרחק שעברנו בזמן הזה היה 800 מטרים.

30 הדקות האלה היו המשעשעות ביותר שהיו לנו מאז "צעיף השלג" שבא במקום "איש השלג" (ארחיב בהזדמנות אחרת). אחרי ששמנו את רעות בעגלה והתחלתי להתקדם איתה הבנתי משהו מאוד מהר: אני לא יכול ללכת בשלג עם נעלי העבודה. 800 המטרים הביתה גדלו ל-1200 מטר בגלל שכל צעד שעשיתי כלל חצי צעד אחורה בהחלקה.

ברגע מסויים הרגשתי כמו רכב ששקע בחול. דחפתי את העגלה אבל לא התקדמתי כי הנעליים החליקו על השלג/קרח.

רגע אחרי זה חן ואני לא יכולנו לשלוט בעצמנו ופשוט התחלנו לצחוק. ככה סתם, בקור מקפיא של 0 מעלות ובסמוך לצומת מרכזית – עמדנו וצחקנו. כל כך חזק שהחלקתי אחורה משום שלא הייתה לי אפשרות לייצב את עצמי על השלג.

אחרי שנרגענו והתקדמנו לאט בשלג (בסופו של דבר חן היא זו שדחפה את העגלה ואני אחזתי במטרייה), הגענו הביתה. מאחר והייתי בלי כפפות, נמק היה רק עניין של זמן. לשמחתי, הגענו הביתה לפני שזה קרה. לצערי, לא היה לנו מפתח כדי להכנס פנימה. אחרי שחן לא מצאה את המפתחות בכיס שלה ואני לא מצאתי אחד בארנק שלי, הלכתי לאב הבית כדי לבקש שיכניס אותנו לדירה. הוא לא היה בבית.

באותו רגע נזכרתי ברובוט מ"שליחות קטלנית 2" שהוקפא, נופץ ואז הפשיר וחזר לחיים. חשבתי שאולי גם אני אצליח לחבר מחדש את האצבעות שתיכף תיפולנה לי, אבל קריאות השמחה של חן העירו אותי. היא הצליחה לפתוח את דלת הבניין. לפחות נהיה מוגנים מהשלג חשבתי לעצמי, אבל איך נכנס הביתה?!

קיבלתי תשובה 12 שניות אחר כך, כשחן אמרה לי "המפתח היה בדלת של הבית".

חן דוחפת את העגלה בשלג בזמן שאני לוחץ עם האצבע הקפואה שלי על כפתור המצלמה

תמונה שצולמה מהמרפסת שלנו

לשמחת כל הצדדים, האצבעות שלי שרדו את היום כדי לספר את החוויות שפרסתי בפניכם.

שבת שלום וסוף שבוע חם ונעים (למי שגר בשוויץ אני מאחל "יאללה, מלחמת שלג!!!")

יגאל

מבזק חדשות מיוחד - חלק א'

חן עוד לא ילדה. כולם להירגע בבקשה...

מאז הפוסט האחרון הצטברו כל כך הרבה אירועים וחוויות, שהייתי חייב לפרסם עדכון עוד לפני סוף השבוע שכבר צפוי להיות מהנה ביותר.

אז קודם כל, לכל אלה ששאלו אותי איך נרשמים ואיפה, ולא מצאו את המקום שבו צריך למלא את המייל כדי להיות ברשימת התפוצה לקבלת עדכונים מהבלוג, אז תסתכלו לכיוון החץ. 

ממש שם, מתחת ל-Subscribe to Switzerlich, איפה שרשום email address, מזינים את כתובת המייל ולוחצים על Subscribe.
אם תעברו לאתר אחר כחלק מההרשמה, פשוט תסיימו את הליך ההרשמה ותחזרו לפה.
הכל יישאר כתוב ולא יימחק. מבטיח...

הנה נתון די מדהים שאירע ביום שבת ובטח לא התפרסם בעיתונות - בהפרש של כמה שעות נשברו 2 שיאי עולם בריצות קצרות – 200 ו-400 מטר.

השיא הראשון נשבר כאשר משפחה בת 3 נפשות יצאה מביתה לתחנת האוטובוס כדי להגיע למפגש עם חברים (שכבר חיכו רבע שעה בתחנה אחרת). רגע לפני שהגיעו לתחנת האוטובוס (כ-200 מטרים מהבית), גילתה אם המשפחה שאבי המשפחה שכח את שקית האוכל בבית.

שיא העולם נופץ לרסיסים כאשר בתוך 12 שניות (פלוס מינוס כמה מאיות), אבי המשפחה הגיע הביתה ולקח את השקית שהייתה מלאה מכל טוב (בשר).

כמובן שאת האוטובוס פיספסנו (אני מניח שעד עכשיו פיענחתם את החידה והבנתם שמדובר בנו) והחברים נאלצו לחכות עוד 5 דקות עד שהגענו.

באיחור מאוד לא שוויצרי, נפגשנו עם החברים והלכנו לעשות על האש. כן, אחרי חודש ימים אפשר לברך על המוגמר – אכלנו בשר על האש בשוויץ. טוב, המילה בשר עושה חסד עם הנקניקיות שאכלנו, אבל עדיין – הייתה שם אש (כשאורי נשף עליה) ואיכשהו נקניקיות זה סוג של בשר.

נתון חשוב שיוסיף עניין לסיפור הזה, הוא שהלכנו לעשות על האש במקום פתוח אחרי לילה ובוקר גשומים. למי שלא הבין איך הפרט הזה מקדם את העלילה, אוכל רק לומר שאש ומים לא הולכים ביחד. והמבין יבין.

המקום שבו עשינו על האש פשוט מדהים. יש שם פארק לילדים ובו משאבה ידנית שבה ילדים קטנים יכולים להרים ולהוריד את הידית ולראות איך המים נשאבים מהבאר וזורמים החוצה מהברז:

בזמן שכולם נהנו מהמקום, הגברים היחידים שהיו בסביבה (אורי ואני) דאגו לאש. מסתבר שכל מה שצריך כדי להדליק אש זה כמה זרדים יבשים, ענפים רטובים, נייר לח, חפיסת גפרורים כמעט מלאה וכמובן - סבלנות. אה, וצריך גם שתי ריאות מתפקדות שתעבודנה שעות נוספות (אורי - שכוייח).

לבסוף זרקנו שתי נקניקיות לגריל ואת השאר שמנו בסיר עם מים כדי שיתבשלו על האש (מסתבר שזה יותר בריא). אחרי שכל האוכל חוסל הידיים שלי ממש קפאו מקור ומקור החום היחיד היה מונח לידי.

תקראו לי איך שתרצו, אבל בלי לחשוב פעמיים, ואחרי שוידאתי שאין יותר שימוש בסיר, דחפתי את הידיים למים החמים. כן, אותם מים שבתוכם התבשלו הנקניקיות. כמו שאומרים - Drastic times call for drastic measures:

 שיא העולם השני נשבר באותו יום ממש בשעות אחר הצהריים. הפעם הגענו לתחנה רבע שעה לפני שהרכבת יצאה לדרך, ולכן החלטנו ללכת לקנות כרטיסי נסיעה מיוחדים שישמשו אותנו פה בשוויץ (לא אפרט למה וכמה). אממה, תהליך קנית הכרטיסים היה ארוך מהמשוער, ובהחלטה נבונה מאין כמוה (בדיעבד) אמרתי לחן שתלך עם רעות בעגלה לרציף כדי שיספיקו לרכבת ואני אגיע בריצה. 40 שניות לפני שהרכבת יצאה מהתחנה קיבלתי את הכטיסים מהמוכר ויצאתי בריצת אמוק לכיוון הרציף. רק באמצע הדרך גיליתי שדווקא את הרכבת הזו תקעו בקצה השני של התחנה, במרחק של כ-400 מטר ממני. לשמחת כל הצדדים, הגעתי בדיוק בשניה שבה רצו לסגור לי את דלתות הרכבת על הפרצוף. אגב, שיא העולם הרשמי (שנשבר השבוע כאמור) עומד על 43.18 שניות.

עם הרכבת נסענו לעיירה קטנה שבה היה פסטיבל דלועים (דלעת ברבים). ממש כמו העדלאידע בשדה בוקר, רק שבמקום תחפושות ומיצגים צבעוניים חלפו על פנינו מיצגי ענק בדמויות וצורות שונות מוארים ע"י מאות נרות בתוך דלועים:

קצרים –

1. לפני שעברנו לשוויץ קנינו בעזרת זיכוי שהיה לנו מהלידה של רעות, מגבת מתכלה בסניף טויס אר אס שבחיפה. לא תיכננו לקנות אחת, אבל יצא שהיא פשוט כזו. איכשהו, בכל פעם שמשתמשים בה אחרי מקלחת, פירורים קטנים וכחולים ממנה נשארים על הגוף. אני מניח שבקצב הזה היא פשוט תיעלם בתוך כמה חודשים. גם כביסות לא עזרו להפסקת התופעה, אז או שניתן לפרגן לחברה על המצאה גאונית, או שפשוט להבא רצוי ללכת אליהם בשביל תחום ההתמחות שלהם – צעצועי ילדים במחירים מופקעים.

2. מסתבר שרעות מוכנה יותר מההורים שלה ללידה של אחותה. מעבר לעזרה הנהדרת בעריכת השולחן לארוחת הערב (להלן התוצאה), היא כבר מתרגלת את קריאת סיפור ה"לילה טוב" לתינוקת:

3. ביום ראשון התפצלנו – כל הבנות הלכו לגן החיות, והבנים עבדו כמו חיות והעבירו דירה. מסתבר שלמשחק הטטריס יש שימושים גם בחיים האמיתיים, בעיקר כשעוברים דירה ומסדרים מחסן.

העדכון שקיבלנו מהבנות היה שהן מאוד נהנו, והחיות גם:

4. השבוע חווינו קור. לחלקכם שלחתי צילום של מד הטמפרטורות פה בשוויץ שהראה על מינוס 2 בלילה, ו-0 בבוקר. יצאתי לעבודה בבוקר כשגגות הרכבים, כמו הגינות והמדשאות, לבנים מהכפור:

5. אכלנו סופגניה. סתם כי בא לנו:

6. נורית (אמא של חן) הגיעה אלינו לביקור ביום שני בלילה. באותו לילה, ומפאת האילוצים, אילתרנו לי מיטה. הדרך הטובה ביותר להסביר איך היא נראתה תהיה כך:

7. באופן מדהים ולא מתוכנן, המכולה הגיעה בוקר למחרת עם כל הבית שלנו בתוכה. בתוך כמה שעות חן ונורית הפכו את הבית מאתר לאיחסון קרטונים למקום מסודר להפליא שממש מזכיר בית.

נורית - תודה רבה רבה על כל העזרה השבוע.

אגב, לפני כשעתיים נורית עשתה את דרכה לכיוון שדה התעופה, בידיעה שבעוד כמה שבועות היא תעשה את הדרך ההפוכה...

סוף שבוע נפלא לכולם,

יגאל

אם כבר...

כן, יש לנו תיבת דואר חדשה של הבלוג (switzerlich@gmail.com). אפשר לשלוח לנו תלונות והערות, אבל בדיחות ופידבקים יתקבלו יותר בשמחה :-)

כשמזכירים את מלחמת ההתשה, כולם מדברים (ובצדק) על המלחמה ההיא בין ישראל ומצרים בשנים 1969-1970 (לפי ויקיפדיה), אבל עבורי מלחמת ההתשה התרחשה ב-7.11.2013 בין השעות 19:30-20:30.

במהלך המלחמה הזאת, כוחות צד א' (להלן "רעות") חירפו גרונם ודמעותיהם במטרה לסכל את מזימת צד ב' (להלן "אבא") שהייתה ללכת לישון.

בשלב מסויים הייתי כה מותש שהדרישה לשכב ולעצום עיניים התחלפה בציפיה שרעות פשוט תישאר במיטה יותר מ-0.4 שניות.

אם רוצים להסתכל על חצי הכוס המלאה (בדמעות), עשיתי הרבה ספורט ואני יכול להעריך שהלכתי כ-3.5 ק"מ בשעה הזאת (וזה בלי לקחת בחשבון את השרירים שפיתחתי עם כל הרמה של רעות למיטה). ההערכה מסתמכת על החישוב הבא:

מרחק מהכניסה לחדר ועד המיטה של רעות – כ-3 מטרים

מספר הכניסות לחדר בכל פעם שהיא קמה מהמיטה ופתחה את הדלת – 583 פעמים

מספר היציאות מהחדר בכל פעם שרעות נרגעה קצת – 583 פעמים (מן הסתם)

מי שעבר את כיתה ד' יעשה לבד את החשבון.

אם כבר נכנסתי לענייני צבא, אני חושב שרעות צריכה להעביר הרצאות וסדנאות עירנות לכל חיילי צה"ל. הילדה מתעפצת (ע"ע 'מנקרת') לי מול הפנים ונלחמת בכל כוחותיה כדי לא להירדם. לחיילים בעמדות שמירה יש הרבה מה ללמוד ממנה.

הקטע המצחיק פה הוא, שלמרות שהיא זו שמתעפצת אני זה שחוטף את הצעקות (במקום שאני אצעק  "את מתעפצת לי מול הפנים?! יש לך שבת!").

אם כבר הגענו לענייני שבת, התחלנו לעשות קידוש בבית בערבי שישי. לכל המודאגים, לא – אנחנו לא חוזרים בתשובה. אנחנו פשוט חושבים שזו מסורת מאוד נחמדה לעשות ארוחת שישי משפחתית לאור נרות, עם חלה טריה ואוכל טעים שחן הכינה.

אם כבר נגעתי בנושא אוכל טעים, אתמול בחצות (יום שישי) חן ואני סיימנו להכין לרעות מתנה.

בשילוב של יצירתיות, שיתוף פעולה, דבק חם ורוח גבית של אידיאולוגיה (מיחזור ואיכות סביבה), לקחנו כמה קרטונים שהכילו את הרהיטים החדשים שלנו מאיקאה, והפכנו אותם למטבח. התוצאה לפניכם:

אם כבר מטבח, מסיבה שטרם הובררה, אבל נחקרת לעומק באופן רציני ביותר, מנה פלאפל עולה פה יותר ממנה שווארמה. מנסיוני רב השנים בישראל, זה אמור להיות בדיוק ההיפך ובפער גדול, אבל השוויצרים כנראה חושבים אחרת ובשר יותר זול מגרגרי חומוס.

אם כבר השוויצרים חושבים אחרת, השבוע היינו במוזיאון הטראם (רכבת קלה) של ציריך ושם גילינו שהשוויצרים חשבו על פקקי תנועה ותחבורה ציבורית טובה עוד ב-1894 (זו לא טעות), כשברחבי העיר ציריך נסעה לה רכבת קלה חשמלית:

http://en.wikipedia.org/wiki/Trams_in_Z%C3%BCrich

ואם כבר על דברים קלים עסקינן, מהיום הדרך הקלה ביותר להתעדכן בחדשות על החיים שלנו היא ע"י הרשמה לבלוג.

אתם מוזמנים להזין כתובת אי-מייל בצד ימין וכך תקבלו עידכונים חמים מהתנור ברגע שיתפרסם משהו.

הסיבה להוספת האופציה הזאת היא שיש אנשים (השמועה אומרת) שלא נמצאים ברשימת התפוצה שלי במייל ולא חברים שלי בפייסבוק, ובכל זאת רוצים לקבל עדכונים ולקרוא.

בנוסף, ככה המיילים יגיעו רק לאנשים שבאמת רוצים לקבל אותם ומתעניינים בחיינו פה (או בחיים בשוויץ באופן כללי).
את הפרסומים הקרובים אמשיך לשלוח במייל כרגיל, אבל החל מינואר 2014, אשלח מיילים רק למי שיירשם.

אם כבר נגמרה השבת, אז שיהיה שבוע מצוין לכולם,

יגאל

נ.ב. – הנה כמה תמונות מהביקור במוזיאון הטראם:

התחלנו בעליה לטראמים מאוד מאוד ישנים

ואז רעותי תפסה פיקוד והסיעה את חן ברחבי העיר

הסעת הטראם דורשת ריכוז רב. תראו את רעותי עושה את עבודתה נאמנה

רעותי: "כל הנוסעים מתבקשים לא לשכוח חפצים ודברים אישיים ברכבת"

ועל הדרך הלכנו אל מתחת לטראם כדי לתקן את השאסי ולהחליף רצועת טיימניג (מה שזה לא יהיה)...

הופלה... עדכונים ותמונות לרוב

לאחרונה רעותי המציאה משחק חדש – לרוץ קדימה בזמן שמסתכלים לכיוון אחר. לדעתי מדובר במשחק קצת מסוכן, והקפדתי להגיד לה את זה מספר רב של פעמים, אבל מסיבה לא ברורה היא ממשיכה בו בהנאה רבה, גם אחרי שחטפה מכה עוצמתית מספסל ברזל בראש. אחרי בכי ודמעות (בעיקר של חן), בונגל'ה כחול בחזית המצח (שהוסתר יפה ע"י השיער שלה) וחשש שלנו לזעזוע מוח (הרעש מהמכה נשמע למרחקים), נראה שהמכה רק פגעה לה קצת בזיכרון לטווח קצר כי היא חזרה די מהר לשחק את אותו משחק.

ביום ראשון ירד גשם, ולכן נאלצנו למצוא עיסוק תחת כיפת הבטון. עם החברים שלנו בציריך, הלכנו למוזיאון הפוחלצים. במשך שעה הסתובבנו בין הרבה מאוד חיות – חרקים, בעלי כנף, טורפים, יונקים ועוד, ורעות בעיקר התלהבה מהחיות הגדולות (דוב קוטב ולוויתן בעיקר).

בסוף הגענו למפת העולם שבה פרוסים בעלי החיים לפי אזורי המחיה שלהם. בין כל בעלי החיים הופתעתי לראות את מיקומה של אחת החיות.

מי יידע לציין איזה יצור מפתיע עשה את דרכו למפה?

בהמשך היום נפגשנו עם החברים בבריכה השכונתית שכוללת בריכה אולימפית, בריכה לילדים, בריכה לפעוטות, מקפצות אולימפיות לבריכה ועוד ועוד.

אחרי 5 דקות של הליכה במבוך מהכניסה למתחם, הגענו לבריכה עצמה.

בשלב מסויים הלכתי לנסות את מזלי בקפיצה לבריכה מהמקפצות האולימפיות. אם נחלק בקצרה את התחושות של הנוגעים בדבר, נגיד שחן לא התלהבה מהרעיון (בלשון המעטה), אני כמעט התעלפתי על המקפצה כשראיתי כמה רחוקים המים למטה ורעות צעקה לאבא שלה לקפוץ, רק כדי לצעוק לו שוב כשהוא יוצא מהמים לעלות על מקפצה גבוהה עוד יותר...

לאנשים יש את הנטיה לחשוב שבחו"ל הכל יותר טוב ושהדברים שונים לחלוטין מאשר בארץ. אז זהו – שלא. יש כמה וכמה דברים שגורמים לי להרגיש כמו בבית בישראל:

1. המחירים של המוצרים שמיוצרים בשוויץ יקרים יותר בשוויץ מאשר במקומות אחרים בעולם. בגרמניה ובארה"ב המחירים נמוכים משמעותית מאשר בשוויץ, עבור מוצרים של חברות שוויצריות! מישהו אמר 'פסק זמן'?
2. גם בשוויץ יש יתושים, והם לא יותר נחמדים או מנומסים מאשר בארץ.
3. גם פה יש 3 חברות סלולריות עיקריות (מקבילות לסלקום, פרטנר ופלאפון) ו-2 רשתות מרכולים ענקיות (מגה = COOP ושופרסל = MIGROS). אגב, מצאנו את רמי לוי שלנו פה (DENNERS).
4. הכי חשוב - האוכל (בבית). אם תשימו את חן בכל מקום על הפלנטה הזאת, עם קרבה כלשהי לסופרמרקט, היא תדע להכין אוכל נפלא מכל מצרך שתמצא. לצערה, יש בבית שני גרגרנים שמחסלים בארוחה אחת כמות מזון שמספיקה לשלושה ימים.

אם כבר נגעתי בענייני המזון, אשאל שאלה: אם על הצלחת שלכם מונחות במקרה שני מזלגות שעל כל אחד מהם נעוצה פיסת מזון טעימה. מה תעשו:

1. תאכלו ממזלג אחד ואז מהמזלג השני?
2. תאכלו ממזלג אחד ותתנו את השני למישהו אחר?
3. תכניסו לפה את שתי המזלגות באותו זמן.

רעות בחרה מספר שלוש.

אם בענייני אוכל עסקינן, כשרעות רוצה ללכת לשחק בסוף הארוחה, ועוד נותר לה אוכל בצלחת, אנחנו אומרים לה שלפני שקמים מהשולחן צריך לסיים לאכול.

היא לוקחת את ההוראה הזאת מאוד ברצינות, ובמכה אחת יכולה להכניס לפה את כל מה שנשאר, וזה לעתים מסתכם בחתיכת עגבניה, מלפפון, עוף ולחם.

רק שתהיה בריאה.

לפני כמה ימים ירדתי בערב לזרוק את הזבל. נושא האשפה בציריך הוא מורכב מאוד, אבל לא זה העניין. בדרכי חזרה הביתה (הפח נמצא ברחוב במרחק 25 מטרים מהבית), בא מולי אחד השכנים ובירך אותי בשוויצרית/גרמנית. אני מניח שהוא אמר 'שלום' או 'ערב טוב', אבל מאחר ואני לא יודע גרמנית או שוויצרית, נאלצתי לקבל החלטה במהירות – לא להגיב ואז לצאת סנוב, או למלמל משהו חסר משמעות בתקווה שזו לא קללה בשום שפה (משהו בסגנון: "בוללליווימלב") ולעשות את זה בווליום נמוך, כך שהוא יחשוב שעניתי ושהוא פשוט לא הבין. הלכתי על האופציה השניה :-)

לכל מי שנהנה שמעשנים לידו, שיקפוץ לפסקה הבאה.

ציריך היא לא מקום מומלץ לחולי אסטמה או כאלה שרגישים לריח סיגריות. בילוי ערב נעים ברחובות ציריך מחזיר אותי אחורה בזמן לימים בהם הייתי חוזר מפאב או מועדון בריח של סיגריה.

פעמים רבות מדי הלכתי ברחבי העיר, פשוטו כמשמעו, בתוך ענן עשן של סיגריות.

לפעמים אני תוהה אם הערפילים שאני רואה בבוקר בין ההרים המושלגים הם למעשה עשן סיגריות...

משמעת מים. בחלק מהסיפורים הרבים ששמעתי בחיי על האתגרים הקשים שעוברים חיילי יחידות מובחרות במהלך מסלול ההכשרות שלהם, זכור לי שבין הקשים שבהם יש את שבוע ההשרדות שבו עליהם לשרוד שבוע שלם עם מימיה אחת (או קצת יותר). החודש עברתי בעצמי גרסה מודרנית של משמעת כזו ואני קורא לה 'משמעת גלישה'.

כשהגענו לשוויץ רכשנו חבילות גלישה בסלולר לחן ולי. אני קיבלתי 1 ג'יגה לגלישה וחן התפנקה עם 3 ג'יגה. לתומינו חשבנו שזה יהיה די והותר. טעות. אחרי שבועיים בערך צרכתי כבר 80% מחבילת הגלישה שלי ולכן הכרחתי את עצמי להכנס ל'משמעת גלישה' – אין יותר גלישה באינטרנט בזמן הנסיעות לעבודה או בחזרה.

נחלתי כשלון חרוץ, וכבר שבוע אני מסתובב פה בלי חיבור לוואטסאפ, אלא אם אני בבית או בעבודה ליד רשת אלחוטית.

והיום היה לנו טיול מדהים. חברים, שמש, רכבל, משחקים ונופים מדהימים. התמונות יעשו את השאר:

בדרך למעלה עולים בקרונית

עולים לפסגה

כשהגענו למעלה, היינו רק צריכים ליהנות:

בשעה 14:15, כשעתיים אחרי השעה הרגילה שבה היא הולכת לישון, רעותי נכנעה...

שבוע נפלא לכולם.

יגאל