שלג שלג משמיים (מבזק חדשות מיוחד - חלק ב')

סוף השבוע האחרון היה בסימן חברים. ולא סתם חברים, אלא חברים מגניבים א.א.ב (במקרה יש קבוצה כזו בוואטסאפ).

את ערב שישי עשינו כולם ביחד - שלושה זוגות + 5.925 ילדים (שבוע 37 מתוך 40 = 0.925) – כולל קידוש, הדלקת נרות והרבה סושי ביתי מעולה. הבנות שיחקו להנאתן (עם עמליה הגננת), בזמן שההורים נהנו מערב משובח של דגים, אורז, אצות ויין איכותי.

בדרך אל החברים רעות הייתה צריכה להעביר את הזמן איכשהו:

 יום למחרת כבר היינו בדרך להרים. הגענו להר בשם Zugerberg שאמור להשקיף על העיר Zug ועל האגם שנושא את שם העיר. למה אמור? כי היה ערפל ולא ראינו כלום.

אבל ראינו המון דברים אחרים. הלכנו במסלול מעגלי על פסגת ההר וראינו מקומות נהדרים לטיולי חורף ולגלישה במזחלות (או שקיות ניילון), כשבמרכזן מתקן משחקים לילדים וכמובן – מנגלים ועצים לרוב. כדי להתחמם מהקור המקפיא ששרר סביבנו, הלאמנו מדורה של כמה בריטים (משפחות שכבר גרות כמה שנים בציריך ועבורן 5 מעלות זה יום סגרירי ותו לא), עמדנו סביבה ואכלנו סנדוויצ'ים.

המסקנה שעלתה באותו רגע מכונן הייתה:

לכל טיול צריך להביא חבילת נקניקיות, כי אף פעם לא תדע מתי תתקל במנגל וכמה עצים יבשים, וגם כך הן לא תתקלקלנה הודות לטמפרטורות ששוררות בחוץ במהלך הטיול.

בדרך להרים רעות שמה על עצמה את המנשא וחיפשה מתנדבים שיישבו בתוכו

ביום ראשון הוזמנו לבראנץ' אצל זוג חברים נוסף, ששולחים את הבן שלהם לגן של רעות.

העובדה שאכלנו במקום עתיק יותר מרוב אומות העולם (הם גרים בבניין שנבנה במאה ה-14 = לפני כ-700 שנה) הוסיפה מימד היסטורי ללחם עם הגבינה והסלמון שאכלתי.

ישבתי ואכלתי במקום שהיה קיים עוד מתקופת הממלוכים, לפני שגילו את אמריקה ואפילו לפני שהמציאו את האינטרנט (!!!)
האירוח היה נהדר והארוחה הייתה מצויינת. תענוג להתחיל ככה את השבוע (מבחינתי יום ראשון הוא עדיין תחילת השבוע).

באמצע השבוע חן ואני קבענו שנלך לאכול צהריים ביחד במסעדה ויאטנמית. הייתם מניחים שאחרי שכבר לכלכתי חולצה בארוחת צהריים, אסתובב עם שכבת מגן שתמנע מכל מיני רטבים לעוף לכיווני. אז טעיתם. מה שכן, יעל הסלבריטאית (J) הסבה את תשומת ליבי לעובדה שאחת המלצריות קשרה סינרים לשני אנשי עסקים כדי שלא יתלכלכו!

עכשיו אני מבין איך אנשים מרשים לעצמם להגיע למסעדה הזאת עם חליפות ועניבות.

תמונה תישלח אם וכאשר אעז ללבוש סינר שכזה.

השוויצרים שונים מאוד מהישראלים ואת זה כולם יודעים, אבל דבר אחד מתעלה מעל כל הפערים שעד כה הכרתם.

מנסיוני רב השנים בתחבורה הציבורית בישראל אני יכול לומר לכם שמושב פנוי הינו משאת נפשו של כל נוסע. ברגע שמישהו שעולה על אוטובוס או רכבת קולט בזווית העין משהו שנראה כמו מושב פנוי, הוא יעוף לשם במהירות הגבוהה ממהירות הקול, ויתיישב.

השוויצרי לא.

כנראה שיש להם אלרגיה לישיבה או למושבים, אחרת איך אפשר להסביר את כל הפעמים שבהם עליתי על רכבת או אוטובוס עמוסים ביותר, ואיכשהו מצאתי את עצמי יושב על מושב שנותר פנוי, למרות שעשרות אנשים עומדים ליד.

היום ירד שלג.

לא סתם פתיתי שלג שנוגעים בקרקע ונמסים/מפשירים אלא ערימה ענקית של שלג שנערמה לאורך כל היום.

תחשבו מה שתרצו, אבל יצאתי היום מהמשרד לכיוון תחנת האוטובוס כששלג ירד לאיטו על הפנים שלי, וחיוך ענק נמרח לי על הפרצוף. בשלב מסויים פשוט התחלתי לצחוק בקול רם וחשבתי לעצמי: "איך הגעתי פתאום, עם אשה מדהימה, ילדה מקסימה ועוד תינוקת בדרך, לחיות ולעבוד בציריך כששלג הוא שגרת חיים מעכשיו".

אין לי מילים לתאר את תחושת האושר שחלחלה בליבי כשעשיתי את דרכי לכיוון הסופרמרקט שבו חיכו לי אהובותיי.

למה הן חיכו לי שם? כי בגלל השלג אי אפשר היה להגיע הביתה עם העגלה.

בדרך כלל, כשלוקח לנו הרבה זמן להגיע ממקום למקום, זה בגלל ש: א) רעות החליטה ללכת ברגל; ב) רעות החליטה ללכת לכיוון השני; ג) רעות החליטה לעמוד במקום ולהתסכל על שיפוצניק מעמיס את האוטו שלו בציוד

היום הוספנו אפשרות נוספת: ד) ירד שלג

לקח לנו להגיע הביתה חצי שעה. זה היה נשמע סביר אלמלא המרחק שעברנו בזמן הזה היה 800 מטרים.

30 הדקות האלה היו המשעשעות ביותר שהיו לנו מאז "צעיף השלג" שבא במקום "איש השלג" (ארחיב בהזדמנות אחרת). אחרי ששמנו את רעות בעגלה והתחלתי להתקדם איתה הבנתי משהו מאוד מהר: אני לא יכול ללכת בשלג עם נעלי העבודה. 800 המטרים הביתה גדלו ל-1200 מטר בגלל שכל צעד שעשיתי כלל חצי צעד אחורה בהחלקה.

ברגע מסויים הרגשתי כמו רכב ששקע בחול. דחפתי את העגלה אבל לא התקדמתי כי הנעליים החליקו על השלג/קרח.

רגע אחרי זה חן ואני לא יכולנו לשלוט בעצמנו ופשוט התחלנו לצחוק. ככה סתם, בקור מקפיא של 0 מעלות ובסמוך לצומת מרכזית – עמדנו וצחקנו. כל כך חזק שהחלקתי אחורה משום שלא הייתה לי אפשרות לייצב את עצמי על השלג.

אחרי שנרגענו והתקדמנו לאט בשלג (בסופו של דבר חן היא זו שדחפה את העגלה ואני אחזתי במטרייה), הגענו הביתה. מאחר והייתי בלי כפפות, נמק היה רק עניין של זמן. לשמחתי, הגענו הביתה לפני שזה קרה. לצערי, לא היה לנו מפתח כדי להכנס פנימה. אחרי שחן לא מצאה את המפתחות בכיס שלה ואני לא מצאתי אחד בארנק שלי, הלכתי לאב הבית כדי לבקש שיכניס אותנו לדירה. הוא לא היה בבית.

באותו רגע נזכרתי ברובוט מ"שליחות קטלנית 2" שהוקפא, נופץ ואז הפשיר וחזר לחיים. חשבתי שאולי גם אני אצליח לחבר מחדש את האצבעות שתיכף תיפולנה לי, אבל קריאות השמחה של חן העירו אותי. היא הצליחה לפתוח את דלת הבניין. לפחות נהיה מוגנים מהשלג חשבתי לעצמי, אבל איך נכנס הביתה?!

קיבלתי תשובה 12 שניות אחר כך, כשחן אמרה לי "המפתח היה בדלת של הבית".

חן דוחפת את העגלה בשלג בזמן שאני לוחץ עם האצבע הקפואה שלי על כפתור המצלמה

תמונה שצולמה מהמרפסת שלנו

לשמחת כל הצדדים, האצבעות שלי שרדו את היום כדי לספר את החוויות שפרסתי בפניכם.

שבת שלום וסוף שבוע חם ונעים (למי שגר בשוויץ אני מאחל "יאללה, מלחמת שלג!!!")

יגאל