מכירים את זה?

מכירים את זה שכשיוצאים מהבית לכיוון שדה התעופה, תמיד יש תחושה ששכחנו לקחת איתנו משהו חשוב אז מתחילים להיזכר בכל מה שארזנו ובכל מה שהיינו אמורים לארוז?
אז זהו. לי זה לא קרה, וחבל... :-)
ביום של הטיסה לישראל הבנות יצאו ככוח חלוץ לשדה התעופה, בעוד אני נשארתי בבית להשלים כמה משימות חשובות (ניקוי עובש, זריקת זבל, סידור הבית ועוד כמה דברים), רגע לפני שהמונית מגיעה לקחת אותי ואת 6 המזוודות שלנו לשדה.
אחרי שנחתנו בנתב"ג נסענו ישר אל אחות של חן בנתניה כדי להגיד שלום ולהפתיע את אמא שלהן שחגגה יום הולדתה בדיוק באותו שבוע.
כעבור שעתיים בערך, המשכתי לכיוון חיפה ברכב השכור (הבנות נשארו עוד קצת בנתניה) במטרה להכין את החדרים של רעות ואילה לשינה - פתיחת לול, פריסת מצעים והדלקת מנורת לילה.
בשעה 23:12, בעודי יורד במעלית כדי לעזור לחן להעלות את הבנות לחדרן לישון, תפסתי את הראש ונחרדתי לגלות אמת נוראה - לא הבאתי חליפה!
בנקאי שוויצרי בלי חליפה זה כמו חייל קרבי בלי נשק או מכונית חשמלית בלי סוללה.
אחרי אובדן עשתונות קצר והרבה קללות בסגנון "איזה אידיוט בן-אדם יכול להיות" (אני אוהב לפרגן לעצמי), הייתי חייב למצוא פתרון.

האופציה הראשונה הייתה לקנות חליפה חדשה, אבל היו 2 בעיות:
1. אין סיכוי שאני אוציא 800-1,500 שקל על חליפה בגלל טמטום. אני מעדיף ללכת יחף לפגישות (דבר שלכשעצמו מהווה טמטום אבל נשאיר את זה לפעם אחרת), העיקר לא להוציא את הסכום הזה.
מניסיון עבר, כשאני נאלץ להוציא סכום כסף כלשהו בגלל טעות אידיוטית שעשיתי, אני פשוט מקזז את הסכום מתקציב האוכל שלי (וכולם יודעים שכמו תקציב הביטחון בישראל - זה המרכיב הכי גדול בתקציב הכללי).
דוגמא היפותטית לצורך המחשה: נניח ויצאתי לעבודה ושכחתי את הכרטיסייה בבית. בעקבות הטעות אאלץ לשלם 6.6 שקלים לנסיעה באוטובוס, דבר שיוביל אוטומטית לקיצוץ של 6.6 שקלים מהתקציב לארוחת הצהריים, כך שבמקום מנת שווארמה ב-23 שקלים, אסתפק במנת פלאפל בפיתה ב-16 שקלים (ועוד אחסוך 40 אגורות).
2. השעה הייתה 23:20 בלילה ויש לי פגישה ב-8:30 למחרת. החנויות סגורות ואף אחת מהן לא תפתח מספיק מוקדם בבוקר אז האופציה ירדה מהפרק.

האופציה השניה הייתה לחפש בארון של אבא של חן משהו שיתאים לי, אפילו במידה חלקית, לפחות כדי להעביר את היום שלמחרת ברוגע.
לשמחתי הרבה, מצאנו חליפה שהתאימה באורך ואת סוגיית ההיקף/רוחב (אנורקס שכמוני) פתרתי באמצעות חגורה. את עודפי הבד המעטים שהיו פשוט העברתי אחורה כך שממבט חזיתי המכנס נראה בסדר גמור.
לאור הפתרון המוצלח החלטתי לוותר על הרעיון של לרכוש חליפה ולשרוד את השבועיים וחצי הקרובים עם חליפה לא שלי.
אם שאלתם את עצמכם, איך קורה שהפקרתי נשק (=שכחתי חליפה) בבית, התשובה היא פשוטה - כשסיימנו להכין את המזוודות שלנו, יומיים לפני הטיסה, החלטתי לחכות עם החליפה עד הרגע האחרון כדי שהיא לא תתקמט במזוודה.
אפשר להיות רגועים - החליפה כבר לא תתקמט בעודה תלויה להנאתה על הקולב אצלנו בבית...

מכירים את האיסור של חברות התעופה על העלאת בקבוקים עם נוזלים לטיסה?
מסתבר שיש כאלה שלא, ואחד מהם עמד לפניי בתור.
רגע לפני המכונות לבידוק בטחוני בשדה התעופה בפנמה, ראיתי את פח האשפה מלא בבקבוקי פלסטיק ריקים והשתעשעתי עם המחשבה שהמקום הראשון שכולם מחפשים במטוס הוא השירותים, כדי להתרוקן מכל המים ששתו רגע לפני שנאלצו לזרוק לפח בקבוק 1.5 ליטר מלא במים.
בעודי עובר יחף ונטול חגורה אל צידה השני של מכונת הבידוק הבטחוני, ראיתי שהתיק הגדול של הבחור שלפניי בתור פתוח, ושוטר נובר בתוכו. את הנעליים והחגורה שמתי על עצמי בזמן שאותו שוטר הוציא מהתיק בית מרקחת שלם - בקבוקי שמפו, סבון נוזלי, בשמים ומה לא. נראה שאין דבר אחד שאסור לשים בתיק שאותו בחור מסכן לא שם :-)

יש לי עוד שעה להמתין להמראה, ואני שמח לבשר לעדכן שנסיעת העסקים הראשונה שלי הוכתרה (על ידי) בהצלחה והיעדים הושגו בהצלחה (יעדים אחרים שלא הוגדרו מראש גם כן הוכתרו כהצלחה לא מבוטלת).
המסקנה הראשונה מהנסיעה הזו היא שיש לי הרבה עבודה. הרבה מאוד. אם אצליח - הסיפוק יהיה אדיר.
המסקנה השניה היא שאצטרך לטוס לעתים יחסית קרובות - Frequent Flyer - Here I come

המשך שבוע טוב,

יגאל

נסיעת עסקים - 1.0

כשטסנו משוויץ לישראל לפני שבועיים, עזבנו מזג אוויר אביבי במונחים ישראליים של כ-15 מעלות, שמשי ונטול עננים והגענו למזג אוויר אביבי במונחים שוויצרים של 12 מעלות וגשם.
לאור ההסתגלות המהירה שלנו בשוויץ, קיבלתי בברכה את הגשם והקור בישראל, בעיקר מאחר והסתובבתי ברחבי הארץ בחליפה ועניבה שמעלות את טמפרטורת הגוף ב-4-6 מעלות לפחות.
בימים שחלפו מהרגע שהגענו ביום ראשון (לפני שבועיים), התרוצצתי כמו נהג מרוצים מנוסה ברחבי ישראל במטרה להספיק לפגוש כמה שיותר לקוחות.
הסיבה היחידה לכך שאני יכול להמשיך לכתוב את הפוסט הזה היא שבכל יום בוטלה לי פגישה אחת לפחות, ואלה היו ההזדמנויות היחידות שלי לנשום. תנסו אתם לעצור את הנשימה ל-5 ימים ברצף...
את יום שבת, היום היחיד שבו לא פגשתי לקוחות (לראשונה מאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה עבדתי 6 ימים בשבוע), ניצלנו כדי להגיע (כמיטב המסורת) לשדה בוקר לעדלאידע. באותה הזדמנות ראינו את פלאי הטבע שיצרו הגשמים בצורת זרימה שוצפת וקוצפת של נחל צין המדברי. הכביש שחוצה את הנחל הוכיח שהוא פחות מופלא וקרס לתוך הנחל.

בשירות הצבאי תמיד אמרתי שמזג אוויר קר עדיף על חם, כי עם קור קיצוני אפשר להתמודד עם מספיק פרטי לבוש, בעוד שעם חום קיצוני אין איך להתמודד (את העור יהיה קשה ולא נעים לפשוט, וזה גם כך לא ממש יעזור).
פנמה הוכיחה שהגישה הזאת נכונה מאוד.
מה עולה לכם בראש כשאומרים את השם 'פנמה'?
חום? לחות? ספרדית? מכוניות ישנות? כבישים רעועים? אנרכיה בכבישים? תעלת פנמה?
עכשיו שאני פה אני יכול להגיד - הכל נכון :-)
3 שניות מהרגע שכף רגלי יצאה מהמטוס הממוזג שזה עתה נחת בשדה התעופה של פנמה, כף ידי התנופפה במהירות במטרה להוריד את הביגוד החם שלבשתי, לפני שאמות ממכת חום. 30 מעלות ו-70% לחות הם לא מזג אוויר שבנקאי שוויצרי מורגל אליו...
לשמחתי, הבאתי מספיק בגדים שישמשו אותי בשבוע שאני פה כי פשוט אי אפשר להשתמש באותה חולצה יומיים ברצף, ובכל יום יש לי פגישות במצריכות שילוב חדש של חלוצה-עניבה.
מאחר ושמעתי דברים רבים וטובים על הקהילה היהודית פה, הלכתי ביום שישי בערב לבית הכנסת (הספרדי) שנמצא קרוב למלון שלי, וכשכבר הפנמתי שתיכף אלך בגפי לקניון לאכול משהו, אחד האנשים/לקוחות אותם פגשתי באחת הפגישות הזמין אותי לסעודת השישי (קבלת שבת) עם משפחתו.
על המשפחה שמעתי קצת עוד קודם, וידעתי שזו אחת המשפחות החזקות והעשירות בפנמה, אבל מה שהדהים אותי יותר מכל כשהגעתי אליהם הביתה לא היה העושר שמילא את הבית בכל פינה אלא דווקא האושר שהקרינה המשפחה. בני המשפחה חיבקו לחיקם אדם זר שהדבר היחיד שמקשר ביניהם (עד לאותו רגע) היה היותם יהודים. הם התעניינו בשלום משפחתי, ברכו אותי על הלידה של אילה (3 חודשים זה עוד טרי וטרם פג התוקף של ברכת מזל טוב), סיפרו בדיחות ובעיקר שידרו משפחתיות וענווה.
אני מאחל לעצמי ולכולנו, שנזכה ליהנות מקרבה משפחתית כמו זו שהייתי עד לה שלשום (תוסיפו גם איחולים שנזכה להצלחה עסקית כמו שלהם...)

בינתיים אני מתגעגע המון לבנות משפחתי האהובות ומחכה לרגע שאזכה לחבקן ולנשקן שוב, אז לבינתיים אני מסתפק בלראות אותן בסקייפ ולשמוע את רעות אומרת לי: "אבא, עבודה, מטוס" :-)

בדיחה אחת לפני סיום:
מכונאי רכב נפגש עם מנתח לב (קרדיולוג) ושואל אותו "אתה רואה את הרכב הזה? תיקנתי בוכנה, החלפתי רדיאטור, שמתי שמן חדש ועכשיו המנוע עובד כאילו יצא עכשיו מהמפעל. שנינו עושים בערך את אותה עבודה, אז תסביר לי למה אני מרוויח 5,000 שקל בחודש ואתה 50,000?"
הקרדיולוג מסתכל עליו ואומר: "תנסה לעשות את התיקונים כשהמנוע פועל" :-)

שבוע טוב לכולם

יגאל

חו"ל

השעה עכשיו 5:00 לפנות בוקר (או 4:00 או 22:00 – תלוי איפה אני כשאתם תקראו את הפוסט הזה) ואני יושב בנמל תעופה בן גוריון, אחרי הצ'ק-אין וביקורת הדרכונים, מתכוון להעביר שעתיים מחיי בהמתנה לעלייה למטוס.

יש לי תחושה שהדרישה המקורית להגיע לשדה שעתיים וחצי/שלוש לפני הטיסה לא רלוונטית כיום, אבל נשארת בעינה כחלק משיתוף פעולה מסחרי בין חברות התעופה והדיוטי-פרי.

בביקורים האחרונים שלי בנתב"ג, פרק הזמן מההגעה לשערי השדה ועד שחלפתי על פני תמונת הקוטג' הגדולה מחוץ לחלון הענק (רגע לפני השלט הקבוע של בנק הפועלים) היה 20-30 דקות, אז למה צריך אותי שם שעתיים וחצי לפני ההמראה?! כנראה כדי לבזבז כסף בדיוטי פרי.

במסגרת השיטוטים שלי בשדה נתקלתי בדילמה אמיתית שנבעה מהעובדה שהשעה מאוד מאוחרת (או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה) ואני רעב.

אכילת שווארמה או כריך רוסטביף בשעה כזו תהיה רעיון הזוי עבור רוב האנשים, אבל... מאחר ואני טס לפנמה שבה השעה היא 22:00, אני חושב שזה לגיטימי ביותר לשפר את מאזן הברזל וה-B12 שלי בדם בשעה כזו :-)

בסופו של דבר ויתרתי על התענוג, אבל רק בגלל שאני מסרב לשתף פעולה עם הקנוניה שתוארה בפסקה הקודמת.

השבוע האחרון היה עמוס בצורה בלתי רגילה (שבוע עבודה גדוש בארץ הקודש), ועוד לפני שהספקתי לנשום קצת אני כבר ממשיך הלאה אל היעד הבא.

בימים הקרובים אשלח קצת יותר פרטים על הביקור החפוז שהיה לי פה (הבנות עוד עושות חיים בארץ)

יום טוב,

יגאל

פורים ועוד

פברואר נגמר, ונראה שהאביב מגיע למרות שהטמפרטורות לא ממש משתפות פעולה. זה הרושם שמתקבל כשיוצאים מהבית ורואים את הפרחים האמיצים שמעזים לפרוח בקור שעוד שורר בחוץ. אני לא אומר קור מקפיא, כי חוץ מהשלג שירד הלילה, נראה שלא ייצא למד החום שחן שמה במרפסת להגיע לתחום השלילי שלו (ע"ע מתחת לאפס).
מזג האוויר האביבי שתקף אותנו (עדיין סביב ה-4-5 מעלות) איפשר לנו לצאת לטייל בשבועות האחרונים, והתוצאות היו נהדרות (עוד על כך בהמשך).

ככל שחולף הזמן, אני מגלה שהשוויצרים הם למעשה העתק יקי של הישראלים / יהודים. איך הגעתי למסקנה המשונה הזאת? הנה שני הסברים שעולים לי בראש בשעה כה מאוחרת:

1. האותיות זהות לעברית - אני לא מתכוון לא-ב אלא לשפה המדוברת. השפה השוויצרית-גרמנית (סוג של גרמנית עם ניחוח שוויצרי שמדובר רק באזור הגרמני של שוויץ וגם בו השפה מדוברת בכמה ניבים כך ששני שוויצרים מערים שונות עשויים שלא להבין אחד את השני) כוללת את כל האותיות הכי מורכבות שהמציאו היהודים לאורך השנים ובהן צ', ש' ו-ח' שהן בחזקת בלתי ניתנות להגיה בשפות אחרות. כמו בכל שפה, גם לשוויצרים יש את המשפטים שהם מבקשים מכל "עולה חדש" לומר כדי שיוכלו לצחוק על המבטא שלו, אז להם יש את "חוחיחאשלי". כשהגיתי את זה בצורה מושלמת, החיוך נמחק להם מהפנים. מנסים לאתגר ישראלי מצוי במילים שמורכבות מהרבה ש-נים וח-תים? הצחקתם אותי.

2. השוויצרים חוגגים את פורים - אמנם פה אין את המן הרשע אבל החבר'ה פה יודעים להתחפש והרבה. היום ובשבוע שעבר הינו בשתי ערים שונות שבהן חגגו את ה-Fasnacht (הפורים השוויצרי). אם מישהו חושב שאנחנו אלה שגנבנו מהם את הרעיון להתחפש, אני שמח לבשר שאת פורים היהודי חוגגים עוד מלפני הספירה (מגילת אסתר) ואילו השוויצרים התחילו בזה 'רק' במאה ה-11. בשבוע שעבר נסענו לעיירה בשם Bubikon כדי לראות את הצעדה (העדלאידע המקומית) והיום (1.3.2014) נסענו ללוצרן בתקווה להנות יותר מאשר בשבוע הקודם. לשמחתינו היה מדהים, והשוויצרים הוכיחו שהם יודעים ויכולים להתחפש, והכי שמחתי לראות שכ-ו-ל-ם התחפשו: ילדים, הורים, קשישים ומשפחות שלמות. בנוסף לכל התחפושות, בכל פינה היו תזמורות (מחופשות כמובן) שניגנו בתופים, חצוצרות, טובה (כלי הנגינה), ועוד ועוד. הנה כמה תמונות וסרטונים מהיום:

(זהירות עם הווליום בסרטונים)
http://youtu.be/sQhmxKoLEZQ

http://youtu.be/2Xpej4qQnrc

הבנות היו מרותקות:

בגלל שלא ירד גשם, השוויצרים החליטו לפצות את האורחים וחילקו קילוגרמים רבים (אם לא טונות) של קונפטים. הבנות נהנו בטירוף:
http://youtu.be/YmYpYu_0hzw

החבורה הישראלית הנהדרת שלנו פה התחילה מסורת חדשה. הפז"מניק שבחבורה (עמית - שם לא בדוי, שנתיים פלוס בשוויץ) עובר על עיתוני הבוקר המקומיים וחולק עם הצעירים שבחבורה את החדשות המקומיות שמסעירות את חייהם של השוויצרים.
תופתעו לדעת שיש חדשות מאוד מעניינות, אבל כולן מובילות למסקנה אחת - השוויצרים לא נמצאים בסכנה קיומית.
למי שלא קרה או לא ידע, מטוס של חברת התעופה האתיופית נחטף (ע"י טייס המשנה) בשבוע שעבר והוטס לשוויץ. המטוס החטוף זכה לליווי של מטוסי קרב איטלקים כשהוא חלף בשמי איטליה, וכשהוא עבר לשוויץ מטוסים צרפתים (לא שוויצרים) ליוו אותו.
מה קרה לחיל האוויר השוויצרי שלא יכול היה לטפל בבעיה? הוא פשוט לא היה זמין. מסתבר שחיל האוויר השוויצרי לא עובד 24/7 אבל תהיו רגועים, לשוויצרים יש תוכנית להעביר את זמינות חיל האוויר ל-24 שעות עד שנת 2020.

נושאים בוערים נוספים שהטרידו את מנוחת השוויצרים השבוע (מתוך רבים אחרים):
* בחלק מתחנות הרכבת של שוויץ הורידו את מחוגי השניות מהשעונים בגלל הנטיה שלהם להתקלקל. בעקבות השינוי יש בשוויץ חשש כבד שהרכבות תתחלנה לאחר בדקה שלמה במקום בכמה שניות (שלא נדע כמה כי אין מחוג).

* כמות האבק באוויר באיזור ציריך ירדה לרמות שפל של עשרות שנים. למרות שהמדענים לא עלו על סיבה מובהקת, לנו יש את התשובה. כל האבק בציריך מצטבר בין האצבעות של אילה! פשוט לא ייאמן איך בכל פעם שאנחנו באים להחליף לה בגדים, אנחנו מגלים כמות אדירה של אבק דחוס בין אצבעות הרגליים והידיים שלה.

* השוויצרים באזור הגרמני של שוויץ מחלקים הכי מעט מחמאות לעומת האזורים האחרים במדינה ומסתבר שה-1 במרץ הוא יום המחמאות פה.

השבוע הרגשתי לראשונה זר. אמנם אני לא דובר את השפה המקומית ולא יכול לענות לאנשים שפונים אליי באוטובוס, אבל עד לפני שבוע זה לא גרם לי להרגיש בשום צורה זר. מקסימום תייר שלא מבין את המקומיים אבל יכול לתקשר איתם באחת מ-3 השפות האחרות שהוא כן מכיר.
מה קרה השבוע? המנכ"ל (שגם לא דובר את השפה המקומית בצורה שוטפת ולכן מדבר באנגלית) נעדר מהישיבה השבועית, ולכן הייתי האדם היחיד בחדר שלא דובר את השפה המקומית. מאחר והוא לא היה, הישיבה התנהלה כולה בשוויצרית, כך שלי רק נותר לבהות באוויר ולהתלהב בכל פעם שזיהיתי מילה שאני מכיר. לישיבה הבאה אני פשוט אבוא עם הסלולרי שלי. אם אני שולח לכם הודעות בוואטסאפ ביום שלישי בין 15:00 ל-15:30, תדעו שאני בישיבה... :-)

עם כבר וואטסאפ, אחרי הרכישה שלה ע"י פייסבוק (מי שלא שמע מתבקש להתחבר לעולם הזה מהר ככל האפשר) החלטתי לחפש אפליקציות אלטרנטיביות שישמרו (על פניו) על הפרטיות שלי יותר ממארק צוקרברג.
תשמחו לדעת שאין. כל האפליקציות ה"חינמיות" למשלוח הודעות מבקשות לדעת עליי הכל, כולל דברים שאני לא יודע על עצמי. בין היתר אני מתבקש לתת לאפליקציות השונות הרשאה: לדעת את מיקום שלי, מי מתקשר אליי ואל מי אני מתקשר, פרטים על אנשי קשר, לצלם תמונות וסרטונים בלי ידיעתי, חשבונות שלי ועוד מטעמים.
אם מישהו היה מבקש שאמכור לו את כל הפרטים האלה עליי הייתי דורש כמה עשרות אלפי פרנקים טובים (נניח 50,000 פרנק שוויצרי). מכאן נובע שהאפליקציה החינמית עולה לי 50,000 פרנק שוויצרי. לא מציאה גדולה.

בשקט בשקט, ובלי לספר לאף אחד, אנחנו והחברים שלנו התחלנו לדבר יידיש מודרנית. אם ההורים שלי דיברו יידיש כדי שאני והאחים שלי לא נבין על מה הם מדברים, גם חן ואני (והחברים שלנו גם) היינו צריכים לפתח שפה שנוכל לדבר בנוכחות הילדות בלי שיבינו. לצורך כך אנחנו מדברים ביידיש של שנות האלפיים, הלא היא אנגלית. פתרון נהדר לשנים הקרובות... :-)

ותמונות שלנו לפני סיום:

שיהיה שבוע נפלא לכולם.

יגאל