השעה עכשיו 5:00 לפנות בוקר (או 4:00 או
22:00 – תלוי איפה אני כשאתם תקראו את הפוסט הזה) ואני יושב בנמל תעופה בן גוריון,
אחרי הצ'ק-אין וביקורת הדרכונים, מתכוון להעביר שעתיים מחיי בהמתנה לעלייה למטוס.
יש לי תחושה שהדרישה המקורית להגיע לשדה
שעתיים וחצי/שלוש לפני הטיסה לא רלוונטית כיום, אבל נשארת בעינה כחלק משיתוף פעולה
מסחרי בין חברות התעופה והדיוטי-פרי.
בביקורים האחרונים שלי בנתב"ג, פרק הזמן
מההגעה לשערי השדה ועד שחלפתי על פני תמונת הקוטג' הגדולה מחוץ לחלון הענק (רגע
לפני השלט הקבוע של בנק הפועלים) היה 20-30 דקות, אז למה צריך אותי שם שעתיים וחצי
לפני ההמראה?! כנראה כדי לבזבז כסף בדיוטי פרי.
במסגרת השיטוטים שלי בשדה נתקלתי בדילמה
אמיתית שנבעה מהעובדה שהשעה מאוד מאוחרת (או מוקדמת, תלוי איך מסתכלים על זה) ואני
רעב.
אכילת שווארמה או כריך רוסטביף בשעה כזו
תהיה רעיון הזוי עבור רוב האנשים, אבל... מאחר ואני טס לפנמה שבה השעה היא
22:00, אני חושב שזה לגיטימי ביותר לשפר את מאזן הברזל וה-B12 שלי בדם בשעה כזו :-)
בסופו של דבר ויתרתי על התענוג, אבל רק
בגלל שאני מסרב לשתף פעולה עם הקנוניה שתוארה בפסקה הקודמת.
השבוע האחרון היה עמוס בצורה בלתי רגילה
(שבוע עבודה גדוש בארץ הקודש), ועוד לפני שהספקתי לנשום קצת אני כבר ממשיך הלאה אל
היעד הבא.
בימים הקרובים אשלח קצת יותר פרטים על
הביקור החפוז שהיה לי פה (הבנות עוד עושות חיים בארץ)
יום טוב,
יגאל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה