חצי שנה, 6 חודשים, 182 ימים, 4368 שעות
– אולי עבור הצבים באיי הגלפגוס או הלווייתן קשות הראש מדובר בפרק זמן זניח, אבל
היום אנחנו מציינים חצי שנה מהיום שבו עברנו לשוויץ ומבחינתי זה לא זניח.
קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שהספקנו
לעשות בתקופה הזו שאנחנו פה, ובדיוק בשביל זה פרסתי את הכל על פני 23 פוסטים שנקראו
מעל 4,500 פעמים. אגב, מסתבר שהחוויות שלנו מעניינות אנשים גם במקומות מאוד
מפתיעים – רומניה, צרפת, תאילנד, גרמניה, הולנד, פולין ועוד.
בתקופה הקצרה הזו (כמו שאמר מיודענו
אלברט אינשטיין – הכל יחסי) זכינו להכיר חברים נפלאים, לטייל במקומות מדהימים,
לגור בבית קטן בערבה (דירה בפרברי ציריך בצמידות לשמורות טבע), ללמוד איזו מכולת יותר זולה ואיפה הירקות הכי טעימים, לפתח תיאוריות פילוסופיות על מחירי המוצרים פה
לעומת ישראל, לארח בביתנו הקט (מאוד) בני משפחה יקרים, לבקר בישראל, לעשות גיחה לפנמה
(רק אני), להתחיל לאכול ארוחות ערב צמחוניות, לחזור לארוחות ערב בשריות (רעות לא
שיתפה פעולה עם כל הצמחונות הזו), לגדל את רעותי האהובה בסביבה חדשה ולא מוכרת
וכמובן – לזכות באילה המתוקה והאהובה שלנו (והשוויצרית).
הרשימה הארוכה אולי נראית שגרתית או
טריוויאלית למשפחה צעירה במדינה חדשה, אבל שום דבר מהדברים לא היה קורה אילמלא אדם
אחד – חן אשתי האהובה.
אם במהלך הקריאה של הפוסטים נוצר הרושם
שהתאקלמנו בצורה חלקה (והתאקלמנו בצורה חלקה), שאצלי בעבודה הולך טוב (והולך לי
טוב), שאנחנו ממצים כל רגע (ואנחנו ממצים כל רגע), שאנחנו נהנים וכיף לנו לבלות
עם החברים פה (וכיף לנו עם החברים פה), שהדברים בבית מתקתקים כמו שעון שוויצרי (אכן כך) ושהבנות
נהנות (והן נהנות) זה רק בזכות חן.
אני לא מהלל ומשבח בפוסט הזה את חן
בשביל להחמיא לה (למרות שאשמח מאוד אם זה יקרה), אלא משתי סיבות אחרות:
- כדי שהבנות המתוקות שלנו, שלא ייזכרו כלום מהתקופה הראשונה שלנו פה, תוכלנה בעתיד לקרוא ולהבין איזו אמא מדהימה יש להן. הבלוג הזה ייהפך במרוצת השנים ליומן שנוכל לעיין בו בשקיקה ולספר לילדים וגם לנכדים על חיינו פה. ככל הנראה, בגיל 16 הדבר האחרון שהבנות ירצו לעשות זה לשמוע או לקרוא איך אמא שלהן הצליחה להאכיל את אילה החולה ואז להשכיב אותה לישון, לטפל באבא שנשאר חולה בבית, לקחת את רעות לגן בגשם, לעשות קניות, להכין ארוחת צהריים וערב (+צהריים ליום למחרת) במכה אחת, ובסופו של אותו יום לחבק ולחייך אל כולנו.
מסתבר
שהתחפושת של גברת סופר-על מלפני שנתיים בכלל לא הייתה תחפושת.
- כדי שכל אחד ואחת מכם, שלא נמצאים איתה כל יום כמוני ולא מכירים את כל הצדדים שלה כמוני (חן האמא, חן האישה, חן הבת, חן האחות, חן הכלה, חן החברה, חן היוצרת וחן העובדת), יידע ותדע שאני זכיתי. זכיתי, ולא במובן התחרותי של המילה.
זכיתי
לראות את המבט האוהב שלה כאישה, לראות את העיניים הבורקות מאהבה ואת החיוך מאושר
של הבנות כשהן רואות את אמא או משחקות איתה, לשמוע את ההערכה שהיא זוכה לה כעובדת, להנות מעבודות היצירה שלה שממלאות
את הבית ועוד ועוד ועוד.
אני יכול רק לאחל שנזכה לעוד הרבה מאוד חצאי שנה כמו זו שציינו היום.
חג פסח שמח
לכולם, ונתראה בשמחות
יגאל
מרגש!
השבמחקאיזה כייף לה. ולך, בעצם.
השבמחקאיזה כייף לכם :)
כולי מסמיקה כאן....
השבמחקאוהבת אותך הכי בעולם
חן
נ.ב
בשביל הרקורד, כל האוכל הצימחוני נגמר ויגאל נשאר רעב, אז לא רק רעות אשמה :-)
כיף לקרא באהבה את הסיפורים המרתקים ולהיווכח שהתפוח לא נופל רחוק מהעת, מה אם לולי?
השבמחק