איכשהו קרה שהלידות של רעות ואילה התרחשו סביב שינוי גדול בפן המקצועי (עם רעות התפטרתי כדי להיות עם חן בבית ועם אילה עברנו לשוויץ והתחלתי עבודה חדשה), אז כמיטב המסורת גם נעמה נהנתה משינוי כזה – התפטרתי מהעבודה. ההבדל בין עכשיו לבין הלידה של רעות הוא שהפעם עשיתי זאת כי קיבלתי הצעה מבנק אחר (בשוויץ).
אחרי שהודעתי למעסיק הנוכחי שאני עובר לבנק אחר, הנחתי שיעדיפו לשלוח אותי הביתה למשך תקופת ההודעה המוקדמת (שלושה חודשים) כפי שעושים בבנקים אחרים בעולם. להפתעתי, ביקשו שאמשיך להגיע לעבודה כל יום כדי להשלים את העברת הלקוחות שלי לעמיתים שלי בבנק.
למה אני מספר את כל זה? כי אחרי שסיימתי את כל המטלות שהוטלו עליי בבנק, עדיין מבקשים ממני להגיע למשרד בכל יום, ומאחר ואין לי מה לעשות (אני כבר לא מתקשר ללקוחות) החלטתי להקדיש את הזמן ולהשלים פערים בבלוג (ולראיה הפוסטים שנשלחו בשבוע האחרון) וגם לשתף קצת יותר בחיי היום-יום שלנו.
הנה סיפור קצר מהיום-יום שלנו:
כמה חודשים אחרי שרעות חגגה יום הולדת שלוש, חיפשנו דרך נעימה להכניס אותה למיטה לישון אחרי סיפור הלילה טוב שמסופר על הכורסא בחדר, ומה שנבחר הוא נד-נד. הכוונה היא שחן מחזיקה 2 גפיים (יד-יד, יד-רגל או רגל-רגל) של רעות ואני את השתיים האחרות, בזמן שאנחנו מנדנדים אותה 3 פעמים, אומרים בספרדית (!) אחד, שתיים ו...שלוש ואז משכיבים אותה במיטה.
מה שהתחיל בתור שעשוע וקצת פעילות ספורטיבית עבורי, הופך מיום ליום למשימה אולימפית (עבורי) ואני כבר לא ילד...
באחת הפעמים, מסיבה שאיננה ברורה, אחרי ה"שלוש" הרמנו את רעות עד שנגעה עם כפות הידיים בתקרה. משם ההתדרדרות הייתה מהירה...
פתאום נדרשתי להרים אותה עד שגם הרגליים ייגעו בתקרה והיום כבר מצופה ממני להניף מעלה 20 קילו ג'ינג'ים עד שהיא נוגעת בתקרה גם עם הראש!!!
אם אתם מנסים לדמיין איך נראית הנפה כזו, תחשבו על בצק פיצה שמונף אל-על, רק שבמקרה שלי מדובר במשקולת שמהווה 25% ממשקל הגוף שלי. הנה תיעוד של החוויה:
https://youtu.be/hFUZorcLn3o
אחרי משא ומתן קצר הצלחתי להקל קצת את הנטל והתפשרנו על 2 הנפות שבועיות עם נגיעת גפיים + קודקוד (בימי שישי וראשון), כשבכל שאר ימות השבוע ממשיכים במתכונת רגילה של נגיעת גפיים.
אם לא די בכך, אילה ראתה כי טוב והחליטה לדרוש את חלקה במשחק, אז עכשיו גם אילה נהנת מנגיעת גפיים בתקרה בכל ערב:
https://youtu.be/ajYUpcw8aXY
אחרי שאני מסיים את הפעילות האקרובטית-ספורטיבית הזו, מגיעה הסוכריה.
אין עונג גדול יותר מאשר לשמוע את הקול המתוק של רעות מבקש ממני ללטף אותה לפני שהיא נרדמת.
כשהתחלנו עם המסורת הנפלאה הזו הייתי מלטף, אבל איכשהו זה אף פעם לא היה מספיק מבחינתה, אז די מהר החלטתי לתקצב את הליטופים. שאלתי אותה כמה ליטופים היא רוצה וברגע שהייתי מגיע למספר הזה, הייתי מנשק אותה, אומר לה שאני אוהב אותה ומאחל לה לילה טוב. מיד לאחר מכן הייתי ניגש לאילה ומלטף אותה בדיוק (!) את אותה כמות של ליטופים כמו את רעות, ומסיים באותה מתכונת (נשיקה + איחולים).
בשלב מסויים הפסקנו עם התקצוב ועברנו ל"ספירה בלב" של "הרבה" או "מעט" ליטופים, כשהחוק שלפיו אילה נהנת מאותה כמות ליטופים נשמר.
אחרי שאני יוצא מהחדר, עוברת כשעה ועוד 254 קריאות "אבא" ו-"אמא", ואז הן נרדמות... :-)
לילה טוב,
יגאל
אחרי שהודעתי למעסיק הנוכחי שאני עובר לבנק אחר, הנחתי שיעדיפו לשלוח אותי הביתה למשך תקופת ההודעה המוקדמת (שלושה חודשים) כפי שעושים בבנקים אחרים בעולם. להפתעתי, ביקשו שאמשיך להגיע לעבודה כל יום כדי להשלים את העברת הלקוחות שלי לעמיתים שלי בבנק.
למה אני מספר את כל זה? כי אחרי שסיימתי את כל המטלות שהוטלו עליי בבנק, עדיין מבקשים ממני להגיע למשרד בכל יום, ומאחר ואין לי מה לעשות (אני כבר לא מתקשר ללקוחות) החלטתי להקדיש את הזמן ולהשלים פערים בבלוג (ולראיה הפוסטים שנשלחו בשבוע האחרון) וגם לשתף קצת יותר בחיי היום-יום שלנו.
הנה סיפור קצר מהיום-יום שלנו:
כמה חודשים אחרי שרעות חגגה יום הולדת שלוש, חיפשנו דרך נעימה להכניס אותה למיטה לישון אחרי סיפור הלילה טוב שמסופר על הכורסא בחדר, ומה שנבחר הוא נד-נד. הכוונה היא שחן מחזיקה 2 גפיים (יד-יד, יד-רגל או רגל-רגל) של רעות ואני את השתיים האחרות, בזמן שאנחנו מנדנדים אותה 3 פעמים, אומרים בספרדית (!) אחד, שתיים ו...שלוש ואז משכיבים אותה במיטה.
מה שהתחיל בתור שעשוע וקצת פעילות ספורטיבית עבורי, הופך מיום ליום למשימה אולימפית (עבורי) ואני כבר לא ילד...
באחת הפעמים, מסיבה שאיננה ברורה, אחרי ה"שלוש" הרמנו את רעות עד שנגעה עם כפות הידיים בתקרה. משם ההתדרדרות הייתה מהירה...
פתאום נדרשתי להרים אותה עד שגם הרגליים ייגעו בתקרה והיום כבר מצופה ממני להניף מעלה 20 קילו ג'ינג'ים עד שהיא נוגעת בתקרה גם עם הראש!!!
אם אתם מנסים לדמיין איך נראית הנפה כזו, תחשבו על בצק פיצה שמונף אל-על, רק שבמקרה שלי מדובר במשקולת שמהווה 25% ממשקל הגוף שלי. הנה תיעוד של החוויה:
https://youtu.be/hFUZorcLn3o
אחרי משא ומתן קצר הצלחתי להקל קצת את הנטל והתפשרנו על 2 הנפות שבועיות עם נגיעת גפיים + קודקוד (בימי שישי וראשון), כשבכל שאר ימות השבוע ממשיכים במתכונת רגילה של נגיעת גפיים.
אם לא די בכך, אילה ראתה כי טוב והחליטה לדרוש את חלקה במשחק, אז עכשיו גם אילה נהנת מנגיעת גפיים בתקרה בכל ערב:
https://youtu.be/ajYUpcw8aXY
אחרי שאני מסיים את הפעילות האקרובטית-ספורטיבית הזו, מגיעה הסוכריה.
אין עונג גדול יותר מאשר לשמוע את הקול המתוק של רעות מבקש ממני ללטף אותה לפני שהיא נרדמת.
כשהתחלנו עם המסורת הנפלאה הזו הייתי מלטף, אבל איכשהו זה אף פעם לא היה מספיק מבחינתה, אז די מהר החלטתי לתקצב את הליטופים. שאלתי אותה כמה ליטופים היא רוצה וברגע שהייתי מגיע למספר הזה, הייתי מנשק אותה, אומר לה שאני אוהב אותה ומאחל לה לילה טוב. מיד לאחר מכן הייתי ניגש לאילה ומלטף אותה בדיוק (!) את אותה כמות של ליטופים כמו את רעות, ומסיים באותה מתכונת (נשיקה + איחולים).
בשלב מסויים הפסקנו עם התקצוב ועברנו ל"ספירה בלב" של "הרבה" או "מעט" ליטופים, כשהחוק שלפיו אילה נהנת מאותה כמות ליטופים נשמר.
אחרי שאני יוצא מהחדר, עוברת כשעה ועוד 254 קריאות "אבא" ו-"אמא", ואז הן נרדמות... :-)
לילה טוב,
יגאל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה